כן ירבו קונצרטים כאלו- נגינה מעודנת, יופי חגיגי ומשמח, רפרטואר מלא השראה! הקונצרט הערב של אנסמבל סולני באך הישראליים בניהולו המוזיקלי של שרון רוזנר כלל שלוש יצירות פרי עטו של באך, לא גרנדיוזיות במיוחד ולא סופר פופולריות: הטריו סונטה בסול רי"ב 1039, הקנטטה מס' 184 ("אור גיל מיוחל") והמיסה הקצרה בלה מז'ור. הביצוע המוזיקלי של האנסמבל קלע בול למה שמשדרת המוזיקה הזו, ובאך שלעתים קרובות מדי מבוצע בצורה קשוחה, אימתית ומרוחקת- העלה חיוך.
הקנטטה "אור גיל מיוחל" היא יצירה מעניינת שמתארת את הרועה והצאן כאלגוריה למשיח ומאמיניו. תחת המעטה הדתי המוזיקה ריקודית ופסטורלית מאד, בזכות המקצבים והתזמור שכולל שני חלילים. הביצוע, בהתאם. הצליל של סולני באך היה מלוכד, עשיר ומלטף, ונקודת אור מיוחדת הייתה בנגינת הכנרים (רחל רינגלשטיין ומתן גבעול) בדואט היפהפה של הסופרן והאלט. לטנור דוד נורטמן קול נפלא, והקנטטה בשלמותה הוגשה בצורה מאד כנה ונוגעת ללב, באופן שהולם את המוזיקה ואת הזרם הפרוטסטנטי. קטעי המקהלה במיסה ובקנטטה בוצעו בהתאם לרוח ההיסטורית עם קול אחד לכל תפקיד (OVPP), ויפה שכך.
המיסה בלה מז'ור רי"ב 234 היא יצירה 'ממוחזרת', אך למרות זאת במובנים מסויימים היא עולה על מיסות מקוריות רבות. הקשר בין המוזיקה לטקסט בה חזק מאד, על אף שהפרקים עובדו מתוך יצירות אחרות ועל אף שהטקסט הוא טקסט המיסה השחוק. בפרק הפותח, לדוגמא, באך מחלק את המשפטים בצורה עוצרת נשימה: הקירייה, "אדון רחם", כתוב בצורה מהודרת לאנסמבל תזמורתי מלא, אך בכריטסה, "משיח רחם", הטמפו עובר ללנטו והמוזיקה כתובה כרצ'יטטיב מקהלתי פוליפוני, כשהמיתרים והקונטינואו רק מלווים בהרמוניה. קוסם ומשכנע הניגוד הזה בין האינטונציה שבפניה לאל האוניברסלי וה'קלאסי' לבין האינטונציה שבפניה למשיח החצי-אנושי ועתיר הסבל. העושר שבביצוע היה הן באריות הסולו המהורהרות, בייחוד זו של האלט בביצוע אביטל דרי, והן בפרקים החיצוניים המרשימים. על חלק מהפרקים רוזנר ניצח ועל חלק לא, ויפה שאנסמבל מסוגל לוורסטיליות משכנעת כזו בין סולו-קאמרי-תזמורתי תחת אותה יצירה.
הטריו סונטה שפתחה את הקונצרט הייתה בעייתית במקצת בגלל בעיות אקוסטיות, שכן הגמבה והצ'מבלו גברו על צמד החלילים (אולי היה עדיף להשתמש בכנורות למרות שהסונטה מיועדת לחלילים). בויולה דה-גמבה ניגן שרון רוזנר, בצליל וגוון יפים מאד. דווקא כחלק מהאנסמבל התזמורתי החלילים לא נבלעו, כנראה בגלל ההעמדה השונה. פה ושם היו מעט רגעים של מתח נמוך או פספוסים טכניים, אך לדעתי קריטריונים אלו אינם העיקר בביצוע היסטורי, במיוחד לאור הצליל הבשל של האנסמבל שאינו דבר מובן מאליו בכלי בארוק. הנגינה הענוגה והכנה השאירה טעם של עוד, והציגה באך מרגש, מעניין ורב מעלות.
סולני באך הישראלים- 'תהילה במרומים'; 11.05.2011, אולם זוננפלד, אוניברסיטת בן-גוריון
פוסט מצוין!
יש לי בעיה אחת עם מה שכתבת: "… פספוסים טכניים, אך לדעתי קריטריונים אלו אינם העיקר בביצוע היסטורי" – זו הבעיה העיקרית של הגישה לביצוע מוזיקה עתיקה בארץ (וגם לאו דווקא מוזיקה עתיקה, אך במוזיקה עתיקה הבעיה הזו מורגשת ביותר). אין שום סיבה לחשוב שביצוע בכלים היסטוריים צריך להיות "בערך". זו זילות המקצוע, וזלזול בקהל, במוזיקה ובמלחין. עד שהבעיה הזו לא תפתר, כל סצינת המוזיקה העתיקה בישראל תמשיך להשמע חובבנית. מוזיקליות זה דבר נהדר, אך לדידי היא חסרת משמעות כאשר בעיות טכניות אלו ואחרות מפריעות לי להנות ממנה.
אחלה בלוג!